המגיד ממעזריטש היה גדול ובחיר תלמידיו של הבעל שם טוב הקדוש, שנבחר על ידו להמשיך ולמלא את מקומו. לפי דברי הבעש"ט הקדוש עצמו, הוא היה זה שדלה מהמעיין הגדול של הבעל שם טוב, שהיה מקור החיים והחכמה, והפך אותם למים חיים, לתורה שלימה וסדורה, הלא היא תורת החסידות שלפנינו על אלפי ספריה שנובעים רובם ככולם מתלמידיו ותלמידיו תלמידיו של המגיד עד ימינו אנו. כל שושלות הקודש, צדיקי הדורות שהלכו בדרכה הקדושה של תורת החסידות, כולם יוצאים מהמעיין הגדול של הבעש"ט הק' והמגיד. מליוני קדושות יצאו מבית מדרש זה, והתלבשו במליוני הנשמות של כל היהודים שהלכו והולכים בתורת החסידות מימיהם עד אנו, ועד ביאת משיח צדקינו.
ידוע שמהות תורתו של המגיד ממעזריטש יצאה מפיו הקדוש בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו" – פשוטו כמשמעו ממש, וכפי שהעידו על כך גדולי תלמידיו הקדושים.
ואם כן, בוודאי אי אפשר להגדיר שום הגדרות וכללים על תורתו של המגיד שהיא נהר היוצא מעדן, ונתפשט לימים ונהרות רבים גדולים ורחבים עד אין חקר בכל דרכי תלמידיו הקדושים והטהורים, שהביאו את אורו הגדול לעם ישראל בכל מיני אופנים ודרכים שבעולם, מקצה אחד לקצה אחד, ואם כן בוודאי תורת המגיד עצמו כוללת את כל אורות אלו שיצאו ממנו, ואין בה כל גבול והגדרה פרטית.
ואכן צדיקי הדורות כבר אמרו שאורו הקדוש של המגיד הוא אור החכמה, ותואר זה אין לו גדר וגבול, כי אור החכמה הוא כח אין סוף שכל העולמות והכוחות והספירות כלולים בו.
ואכן ברור וידוע לכל מי שזכה לטעום מאורו הגדול בתורתו הרחבה – כי השורש העיקר שעליו חוזר המגיד זי"ע וממנו מתפשטים רבים מתורותיו הוא ההתדבקות באור אין סוף על ידי התדבקות מתוך ביטול מוחלט באור החכמה הראשון לכל האורות, והוא המכונה בלשונו הק' – כח ההיולי.
ועבודה זו היא ההתקשרות אל האור האלוקי שהוא מקור השכל, שממנו נשפע הכח לכל השכלים שבעולם, ולא להגביל את הדביקות בשכל המובן לבד.
והמביט אל כלל זה יקל עליו להתקשר לתורת המגיד אשר לא רבים הם הטועמים ממנה, וכמספר אצבעות הידיים כך מספר תירוצי ההבל שמנסים "יודעי דבר" להסביר את הטעם שתורתו של המגיד אינה נלמדת כל כך, בעוד שלפי הסברא – היו צריכים לעמול בה יותר מכל ספרי החסידות שכולם אהובים וקדושים, באשר כתבי המגיד הם האילן הגדול והרחב, אור כל האורות ושורש כל הפירות המתוקים והנחמדים, שהרי מאילן זה ממנו יוצאים כל הענפים המאירים של תורת החסידות, וידוע שרוב מוחלט של ספרי החסידות הם מתלמידיו ותלמידי תלמידיו הקדושים.
אבל כל מי שלבו לב חכם, וזוכה לטעום מתורת המגיד, תעלה בלבו ותצא מתוך פיו הצעקה הגדולה – טעמו וראו כי טוב ה', כי תורת המגיד מכריזה ואומרת: תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, חכמה בלי סוף שכל הספיקות והבלבולים מתיישבים על ידה.
והלומד את תורתו בעיון אמיתי, יראה איך כל תיבה ותורה מדבריו הק' יש בה פתח מאיר עינים להחכים את האדם ביסוד חדש אשר לא עלתה על לבו, וכל דיבור ודיבור מספרי המגיד פותח שער לה', אשר צדיקים יבואו בו לעבוד את השי"ת בחכמה ובתבונה.

ומובא באור המאיר פ' צו: ופעם אחד שמעתי שאמר לנו המגיד זללה"ה בפירוש, אני אלמוד אתכם אופן היותר טוב איך לומר תורה, בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום, כי אם אוזן שומעת איך שעולם הדיבור מדבר בו, ולא הוא המדבר בעצמו, ותיכף שמתחיל לשמוע דברי עצמו יפסיק, וכמה פעמים ראו עיני ולא זר, כשפתח פיו לדבר דברי תורה היה נראה לעין כל כאלו אינו בזה העולם כלל, ושכינה מדברת מתוך גרונו, ולפעמים אפילו באמצע ענין ובאמצע תיבה היה פוסק ושהה זמן מה. והכל מורה שצריך המשכיל להמתין על הדעת, ואז יוצא הדיבור עם הדעת כנזכר, ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו ממש, עם משה בחינת הדעת.
וכן העיד הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע (עיין סיפורי הרה"ק רבי מרדכי חיים מסלאנים עמ' ל"ז).

והרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע אמר שהבעש"ט היה בבחינת כתר, והמגיד היה בחינת חכמה – כמובא בס' אור פני צדיקים (הקדמה – עמ' 5). ובלשון אחר אמר הרה"ק רבי נחמן מברסלב זי"ע שהמגיד היה בחינת חכמה, והבעש"ט היה בחינת בינה, ולא בינה שלמטה מחכמה אלא בינה שלמעלה מחכמה (חיי מוהר"ן סי' שנ"ג).


אתר זה נבנה באמצעות